למרות שתקופת היובש בארה”ב הסתיימה באופן רשמי בשנת 1933, לא כל המדינות שמחו להחזיר את האלכוהול לברים ולמדפי החנויות. תהליך סיום היובש לא היה גורף וחד משמעי בכל ארה”ב. לקראת שנות השישים כשהנושא של מחוזות שונים שהתעקשו להשאר יבשים ולא הסכימו ל”הירטב” עלה לכותרות החליטו הרשויות לאפשר לכל מחוז את האופציה לבחור בעצמו האם להשאר יבשים ולהשאיר את האלכוהול מחוץ לחוק או לא. באותם ימים מדובר היה בנושא רגיש ומורכב במיוחד כשרוב נבחרי הציבור השתדלו לחמוק מתשובה לשאלה האם הגיע הזמן להירטב.
מחוקק צעיר אחד שלימים הפך לשופט, בשם Noah S. Sweat (או הידוע בכינויו soggy sweat) החליט להתעמת עם השאלה בנאום שהפך לאחד הנאומים המפורסמים בארה”ב ומוכר בשם “נאום הוויסקי”. נאום שסיכם בצורה מושלמת את הדילמה
“אם בוויסקי כוונתך למי החיים המשמחים לב אנוש, המרככים את מתחי היומיום, המעניקים נקודת מבט רכה על החיים, כי אז צרף אותי מיד לרשימת ה’רטובים’ האדוקים ביותר.
אבל אם בוויסקי כוונתך לנוזל השטן הקורע משפחות, הורס קריירות ומחריב את יכולתו של אדם לעבוד, הרי שאני בהחלט מבין התומכים ביובש…”
ג’ורג’ גרישם מקריא את נאום הוויסקי המלא
עד היום ישנן מדינות, בעיקר בדרום ארה”ב, בהן ניתן למצוא מחוזות ‘יבשים’ כאשר הדוגמה המפורסמת ביותר היא מחוז moore שבמדינת טנסי. המחוז בו נמצאת מזקקת ג’ק דניאל. כן – מזקקת ג’ק דניאל נמצאת במחוז בו באופן רישמי וגם באופן מעשי אסור לשתות ו/או לקנות אלכוהול.
האמת שגם אני לא האמנתי לעובדה זו עד אשר ביקרתי בעיירה לינצ’בורג הממוקמת בסמוך למזקקה. עיירה שלמה בלי בר אחד לרפואה, חנות משקאות או אפילו בקבוק בירה במקרר של המכולת המקומית. אבל הסירו דאגה מליבכם. אם אתם מתכננים ביקור במזקקת ג’ק דניאלס אתם יכולים להרגע. המזקקה קיבלה אישור מיוחד, לפנים משורת הדין, לקיים טעימות ולמכור וויסקי במזקקה. אבל קחו בחשבון שמחוץ למזקקה הכל יבש לחלוטין.